מחכים לנכדו

פראפרזה יהודית למחזה "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט.

מונודרמה פואטית ליצנית-חזותית, קומית ומרגשת, כמעט ללא מילים. הפקת מקור עם מוזיקה מקורית וסאונד אפקט.

סבתא ממתינה לנכד האהוב והיחיד שגדל אצלה בילדות ובבגרותו עזב לחו"ל, ומגיע לביקור אחרי שנים רבות.

היא מתחילה בהכנות – שהן רצף מבולבל ונרגש של פעולות בישול, נקיון, כביסה וכו' בזמן ההמתנה וההתארגנות לקראתו, היא חושפת בפני הקהל ומשתפת אותו בזיכרונות, (איך הוא היה, איך הוא היום) בגעגוע, החמצה, פספוס, רגשות אשם, חרטה וחשבון נפש. ומתוך כל אלה עולה בדידות גדולה.

כשהכל מוכן והגיעה שעת הביקור, הנכד מודיע לה, שהוא בסוף לא מגיע היום, אולי מחר.

האם הוא אכן יגיע? האם היא תתחיל מחר את הכל מחדש?

אחרי מגפה עולמית, בדור האינטרנט והמדיה, הקשרים הבין אישיים הולכים ומתרופפים, הפער הבין דורי הולך וגדל, אנשים מבוגרים וצעירים מרגישים בדידות גדולה. בזמן מלחמה כולנו בציפיה דרוכה והמתנה שהם יגיעו, יחזרו שהניצחון יבוא. ההמתנה והציפיה תופסים מקום מרכזי בחיינו.

זהו סיפור משל להמתנה לגאולה פרטית או כללית, של כל אחד מאיתנו, על הקשרים בחיינו, על צפיות ואכזבות, על מקלות בגלגלים, על הרצון לקשר, על תחושות החמצה – הfomo הקיומי שלנו.

ה" מֶמֶּה" (כינוי לסבתא המרוקאית) משמיעה את הקול של כולנו, מבלי להשמיע קול.